על פי המסמך המטלטל, יש לומר, של בר-און ממן, נתוני הביצוע מעידים על פער עצום בין כוונה לביצוע. והפער הזה מטריד במיוחד כאשר מדובר באזור מוכה אסון, שדורש התגייסות מקסימלית של המדינה, לא דיווחים מתפתלים או ספינים תקשורתיים.
הכאוס במספרים: עמדת המבקר מול עמדת האוצר
פרסום
מבקר המדינה, בדוח הביניים שפרסם, התריע מפני בלבול חמור בנתונים. לדבריו, מנהלת תקומה דיווחה כי כ-99% מהתקציב לשנת 2024 כבר “חויבו”, מהם כ-70% בהרשאה להתחייב והיתר במזומן. אך אגף התקציבים באוצר טען כי מדובר בנתונים שאינם מתואמים, ואף הביע ספק אם מדובר בכלל בהוצאה בפועל או רק בהליכי תכנון.
פער זה, בין הדיווחים הפנימיים של הממשלה עצמה, מעיד לא רק על ליקוי ניהולי אלא על מחדל חמור בניהול משבר לאומי.
שיתוק תקציבי: גבולות מנהלת תקומה והשלכותיהם התקציביות
לטענת בר-און ממן, אחת השאלות המרכזיות שהובילו לשיתוק תקציבי הייתה שאלת גבולות המנהלת: ״ ההחלטה לבסס את קו המנהלת על הקו ההיסטורי של שבעת הקילומטרים לא הלמה את מציאות הטבח שחרג מגבולות אלו. מהר מאוד החלו הסתייגויות על הקביעה של גבולותיה בגבולות ה`עוטף` (שכזכור נקבע בשל ירי רקטי)״.
כתוצאה מכך, היא טוענת, הממשלה הקפיאה 1.3 מיליארד שקל מתוך תקציב של 2.1 מיליארד. הקפאה זו – שהייתה אמורה להיות זמנית – הפכה לגורם משתק. בסופו של דבר, תקציב 2024 קוצץ בפועל לשליש – רק כ-720,997 שקל. כל זאת, כאשר צרכי השיקום נותרו עצומים.
מה בוצע? בעיקר תקציבי תפעול, לא שיקום
לאחר כל הקיצוצים, נותרו כאמור כ-720 מיליון שקל לביצוע – אך רק כ-62% מהם נוצלו. לאן הלך הכסף שכן הוצא? לטענת בר-און ממן, ״קשה לברר מתוך הנתונים שבידינו לאן כן הלך הכסף ולאן לא. מה שברור הוא שלמנהלת יש שפע משימות על הפרק, וברובן הן עדיין רק על הפרק, במקרה הטוב על הנייר״.
לפי הדוחות, מרבית התקציב שבוצע, היא קובעת, נגע להוצאות תפעול של המנהלת עצמה – שעות נוספות, רכב, תפעול שוטף – ולא לפרויקטים של ממש.
הפער הזה זועק במיוחד לנוכח העיכובים הקשים בשטח: יישובים זמניים לא אוכלסו בזמן, יישובי קבע עוד לא הוקמו בפועל, והתחבורה – כביש 232 לדוגמה – שופץ אך לא הורחב, למרות העומס החריג.
אם כך, נראה כי עיקר המאמצים לא הופנו לאן שצריך – אלא להחזקת מנגנון במקום תוצאות. על פי המסמך: ״מה שבולט מכל מקום, הוא שהוצאות המנהלת עצמה כבדות, ומבוצעות כלשונן. כך למשל, שעות נוספות דווקא בוצעו מעל 100% בעלות של כמיליון שקל; הוצאות רכב בסך כמיליון וחצי שקל הביאו לביצוע של מעל 95% מהתקציב, וכך הלאה. רוצה לומר, להקים מנהלת זה קל, אך את ביצועיה מודדים בהקמת האזור מחדש.
דיור, תשתיות וחברה: החזיתות שנשארו מאחור
מעבר להיבט הפיסי של שיקום יישובים ובניית תשתיות, גם התחום החברתי-כלכלי נדחק הצידה. תוכניות לשיקום חברתי, ליווי פסיכולוגי, החזרת עסקים קטנים – כולן עדיין בגדר כוונות או תוכניות בשלבים ראשוניים.
לפי בר-און מממן, העיכובים בדיור הזמני לכפריים, בניית מבנים באיכות נמוכה, שטחים ציבוריים לא גמורים, והתחושה הרווחת כי המנהלת ממעטת לפעול מתוך קשר ישיר עם השטח – כל אלה יוצרים תחושת נתק חמורה. לתושבים אין רק בעיה של איפה לגור – אלא גם איך לבנות מחדש חיים קהילתיים, כלכלה מקומית ותחושת ביטחון.
פרסום
מבט לעבר 2025: האם סוף סוף נראה תזוזה?
בשנת 2025 אמורה המנהלת להוציא מעל 3.2 מיליארד שקל – יותר מכפול מהתקציב המקורי של 2024. אך אם אופן הניהול לא ישתנה באופן דרמטי, אומר בר-און ממן, הסכום הזה לא יוביל לפריצת דרך, אלא יתפזר בין תוכניות לא ממומשות והוצאות פנימיות.
מינויים חדשים כמו של אביעד פרידמן לתפקיד ראש המנהלת, והעברת מטה המנהלת מיבנה לשדרות – הם סימנים מעודדים, אך לא מספקים. דרוש פיקוח קפדני, שקיפות מלאה, מעקב ציבורי ויכולת לבצע התאמות מהירות – כדי לוודא שהמיליארדים משרתים את המטרה לשמה הוקצו.
שיקום זה לא רק תקציב – זה ביצוע, תיאום ואחריות
מהנתונים שמציגה בר-און ממן עולה תמונה קשה: הקצאת משאבים לא מבטיחה שיקום. מה שמכריע הוא יכולת ניהול, תיאום בין משרדי, תכנון מבוסס צרכים ויישום מהיר. עד כה, מנהלת תקומה כשלה בכך – והמחיר משולם על ידי תושבי הנגב המערבי.
התקווה היא ש-2025 תהיה שנה של תפנית. אך בלי פיקוח חיצוני שיטתי, שיתוף פעולה הדוק עם השטח, ותיקון של ליקויים מבניים עמוקים – גם התקציב הגבוה לא יחלץ את הדרום מהשיתוק בו הוא מצוי מאז האסון.
