משל על החשמלאי: כשאנו מפסיקים להיות "ברירת המחדל"

מסתבר שלמרות חיי העבודה והקריירה הארוכים שלי, מעולם לא עבדתי בחברה פרטית קטנה, אצל קבלן או אצל בעלים פרטיים כלל. זה שונה באופן משמעותי במראהו, בקשר בין הצדדים ובמהותו, לעומת עבודה בחברה ממשלתית, ציבורית, או אפילו להיות עצמאי.

הרשו לי לספר לכם סיפור. הסיפור הזה מזכיר לנו שלעתים קרובות אנו מתחילים להיות מוערכים רק כשאנו מפסיקים להיות "ברירת המחדל". אבל ישנו קו דק בין להזכיר לאחרים את ערכנו לבין שימוש יתר בו. נורה שדולקת ללא הרף אינה מורגשת. נורה שנכבית לעתים קרובות מדי היא מעצבנת ומחליפים אותה.

וזה מעלה שאלה עבור כל אחד מאיתנו. גם אנחנו לפעמים מרגישים לא מוערכים. כיצד נוכל למצוא איזון בין הדגמת ערכנו לבין הימנעות מלהפוך למישהו שאנחנו כבר לא יכולים לסמוך עליו? האם אתם חושבים שחשוב יותר להיות תמיד יציבים ואמינים או מדי פעם לתת להרגיש אותנו דרך היעדרות?

פרסום

הסיפור: חצי העצה

חשמלאי צעיר עבד בחברת קבלן חשמל. מנהל העבודה שלו, חשמלאי מנוסה, לימד אותו כלל חכם: "לדבר פחות ולעשות יותר. לעולם אל תפסיק לפתח את כישוריך בכל היבטי עבודתך."

עשר שנים לאחר מכן, הזקן פרש לגמלאות והצעיר הפך למנהל עבודה במקומו. הוא המשיך לעבוד באותה נחישות וחריצות כפי שלימדו אותו. אבל יום אחד הוא בא לבקר את המנהל שלו בעבר. הזקן ראה שהוא נראה מדוכא ושאל מה מפריע לו.

ענה לו הצעיר: "כל השנים, פעלתי לפי ההוראות שלך. כל השנים הללו שתקתי והתרכזתי בענייני עבודה. אני יודע שעבדתי טוב ושלטתי בכל המיומנויות. אבל צעירים ממני, ללא ניסיון וידע שלי, קיבלו קידום בעבודה. ואני עדיין מרוויח כמו כשהייתי תלמיד שלך."

הזקן הביט בו בתשומת לב ושאל: "אתה בטוח שהפכת לעובד שאין לו תחליף?" הצעיר הנהן בביטחון, "כן, בטוח."

הזקן נתן לו עצה: "צא לחופשה ארוכה. תמצא כל תירוץ."

הצעיר הופתע מעצה זו, אך ככל שחשב עליה יותר, כך היא נראתה הגיונית יותר. הוא הודה למנהל העבודה ומיהר לכתוב בקשת לחופשה.

כשהוא חזר מחופשה, הבוס שלו קרא לו למשרדו. התברר שבמהלך החופשה שלו, דברים השתבשו בחברה. בזמן שהוא נעדר, צצו בעיות רבות שבדרך כלל הוא פתר, ואיש לא ידע כיצד להתמודד איתן. כשהבין הבעלים עד כמה הוא חשוב, החליט להעלות את שכרו ולשפר את תנאי התעסוקה שלו.

הצעיר היה אסיר תודה על חוכמתו של המנהל שלו. "הנה סוד ההצלחה," הוא חשב. מאז, בכל פעם שהחל להרגיש שהוא לא מוערך מספיק, הוא לקח פסק זמן מהעבודה. זה נמשך זמן רב.

פרסום

אבל יום אחד הוא פוטר. הוא היה מבועת ולא ידע מה לעשות. הוא שוטט חזרה אל המורה. הזקן הניד בראשו ואמר: "זה בגלל ששמעת רק חצי. הבנת נכון שאף אחד לא שם לב לנורה שדולקת כל הזמן. רק כשהיא כבה אנשים שמים לב ומבינים שהם חשבו שהיא צריכה להיות דולקת תמיד. כל כך היית להוט לנצל את ההבנה הזו שעזבת בלי לשמוע את החצי השני של העצתי."

"ומה החצי השני?" הוא שאל.

"החלק השני יותר חשוב מהחלק הראשון," ענה לו המנהל. "הרעיון הוא שאם נורה נכבית לעתים קרובות מדי, יהיה צורך להחליפה במוקדם או במאוחר. מי צריך נורה שלא נדלקת לעתים קרובות? אתה צריך למצוא איזון בחיים."

מסקנות

זוהי כמובן משל. מה המסקנות?

• לא משנה כמה אתה חכם, אל תחשוב שאתה הכי חכם.
• הדבר הכי חכם שהצעיר היה צריך לעשות בתחילת הסיפור היה לא להקשיב לזקן, מכיוון שהוא עצמו לא השיג דבר ופשוט עבד כדי לגרום לעצמו להיראות בלתי ניתן להחלפה (במקום להיות כזה באמת ובצורה מודעת ומאוזנת).

MASTAQ