פה"פ במבנים ללא הארקת יסוד: דילמה מקצועית בין תקנות למציאות

אנו מחברים כיום אלפי מבנים – יבילים, מכולות, אוהלים וכו' – לרשת החשמל, לרוב בשיטת איפוס (TN-C-S). על פי חוק החשמל, אנו דואגים לעכבת לולאת תקלה (LT) נמוכה, הארקה מקומית, התקנת מפסק מגן ופס השוואת פוטנציאלים (פה"פ).

אך כאן עולה דילמה, אולי בשל חוסר הבנה או פרשנות לקויה של המונחים:

הפרדוקס: האם "פס הארקות" הוא "פס השוואת פוטנציאלים"?

מצד אחד, קיימת הגישה הגורסת כי פס השוואת פוטנציאלים קיים רק במבנים בהם יש הארקת יסוד. המשמעות היא שבמבנה ללא הארקת יסוד, הפס נקרא "פס הארקות" בלבד, ולכן לכאורה אסור לחבר אליו שירותים מתכתיים. מכאן עולה שרשרת לוגית בעייתית: אין הארקת יסוד – אין פה"פ. אין פה"פ – אין איפוס. אין איפוס – האם לא מחברים את המבנה לחשמל?

פרסום

מצד שני, החוק ברור: מותר להשתמש באיפוס במבנה שאין בו הארקת יסוד, בתנאי שיש לו אלקטרודת הארקה מקומית (כמו אלקטרודת מוט) ומתבצעת במבנה השוואת פוטנציאלים כנדרש (חיבור צנרת מתכתית, קונסטרוקציה וכו'). תקנות החשמל מעניקות היתר מיוחד המאפשר איפוס ללא הארקת יסוד קלאסית, בתנאי שהבטיחות נשמרת באמצעות אלקטרודה ופס השוואה. כלומר: גם ללא הארקת יסוד – חובה לבצע השוואת פוטנציאלים.

מה אומרת ועדת הפירושים?

ועדת הפירושים קבעה כי ביצוע איפוס במבנה ללא הארקת יסוד מחייב אלקטרודה מקומית והשוואת פוטנציאלים ראויה. הדבר כולל מערך אלקטרודות והטמנת טבעת מתכתית היקפית באדמה סביב כל המבנה. טבעת זו מחליפה למעשה את טבעת הגישור הנדרשת בהארקת יסוד.

מכאן אנו מבינים שמותר לאפס מבנה ללא הארקת יסוד אם קיימת השוואת פוטנציאלים כנדרש בתקנות (למעט החיבור לזיון המבנה שלא קיים). אך האם ניתן לבצע השוואה על ידי חיבור שירותים מתכתיים לפה"פ בלבד, מבלי להטמין מוליך טבעתי סביב המבנה?

בעבר, ועדת הפירושים פסקה לגבי מבנים יבילים:

"במבנה קיים לא תמיד אפשר להגיע לברזלי הזיון, אך תמיד אפשר לגשר אל פה"פ את כל השירותים המתכתיים כדי ליצור 'כלוב פאראדיי'. הדבר נכון גם למבנה יביל ללא הארקת יסוד."

כמו כן, במפרט לבתים יבילים (מפמ"כ 412) נקבע כי במבנה על קורות יסוד מבטון יש לבצע גישור לפה"פ, ובמבנה על עמודונים יש לחבר את הזיון שלהם באמצעות טבעת גישור הטמונה באדמה בעומק 0.5 מטר לפחות.

השורה התחתונה: מתח מגע והסכנה בשטח

אגיד זאת במילים פשוטות: חלקכם חושבים שמושג "מתח המגע" אינו רלוונטי כי תמיד יש דרישה להשוואת פוטנציאלים. זה נכון בתיאוריה, אך בפועל – אם מתכננים איפוס, חייבים להתחיל כבר בשלב היסודות!

אף אלקטרודת הארקה (בודדת או מערך) לא תיצור השוואת פוטנציאלים מושלמת לכל הנקודות בבית או מסביבו. ללא השוואה מלאה, ייווצר הפרש פוטנציאלים: פאזה על הקונסטרוקציה ופוטנציאל אחר מתחת לרגליים. לכן, עלינו להשוות גם את הקרקע הקרובה ביותר על ידי חפירת טבעת הארקה במרחק של עד מטר מהבית.

פרסום

דעתי היא שפתרונות "פלסטר" – כמו אלקטרודה ליד הכניסה, בפינות המבנה או תפיסת ארמטורה בגדר – אינם פותרים את הבעיה. הפוטנציאל על הקרקע משתנה בהתאם למרחק מהאלקטרודה:

• מעל האלקטרודה: מתח המגע הוא אפס.

• במרחק מעל 20 מטר: האלקטרודה אינה משפיעה, ומתח המגע שווה לפוטנציאל על הציוד הפגום.

כאשר חשמלאי נוגע בלוח חשמל (במכולה או בלוח תאורה) המותקן בחזית, הוא עלול להתחשמל פשוט כי הוא עומד במרחק מהאלקטרודות.

אחזור לנקודה בה התחלתי: אלפי מבנים יבילים מחוברים כיום לרשת כשבכל אחד מהם הותקן פה"פ, אך ההארקה מבוססת על אלקטרודה בודדת או זוג אלקטרודות במקרה הטוב. האם זהו אכן המהלך הנכון?

מאת: MASTAQ