בימים הקרובים אנחנו צפויים להתבשר על הרגולציות החדשות בתחום תחנות האנרגיה המקומיות, המאפשרות ייצור אנרגיה בתחנה קטנה ובנקודות רבות בארץ.
זאת במקום המודל המוכר לנו של תחנת אנרגיה מרכזית ומסיבית. תחנות מסוג זה, על מנת שיהיו ידידותיות לסביבה, מחייבות שימוש באנרגיה עודפת שנוצרת במהלך תהליך הפקת החשמל (נקרא בהגה המקצועית קוגנרציה/טריגנרציה) שתפחית את כמות הזיהום שתיפלט בקרבת הישובים ותשמש כמנוע להרחבת התייעלות אנרגטית בישראל. עם זאת, לשם תכנית שכזו נדרש סיוע מהמדינה.
היתרונות בביזור תחנות ייצור האנרגיה ברורים – התחרות בענף תגדל, הרזרבות המבטיחות יציבות של אספקה אנרגטית ומאפשרות אספקה מלאה גם בשעות השיא יהיו משמעותיות יותר ותהיה הקלה על התשתית הארצית לאור ההסתמכות על הרשת המקומית. אולם על הרגולטור לזכור שעליו להקפיד על קריטריונים שיאפשרו יצור החשמל במרכזי האוכלוסייה מבלי לפגוע באיכות האוויר ובביטחון של התושבים המתגוררים באזור התחנה.
פרסום
הדאגה הראשונה צריכה להיות לאיכות הסביבה. רעיון הביזור אמנם יפה, אך מרבית הציבור יחשוש מהכנסת תחנת כוח מזהמת לחצרו האחורית. הנטייה הקולקטיבית ל NIMBY (not in my back yard) עלולה לחבל בהצלחת התוכניות. פליטות עקב ייצור החשמל באמצעות גז טבעי מבוזר אינן שונות משמעותית למעט כמות הפליטה, מייצור חשמל בגז טבעי בתחנות הכח הגדולות ולכן אזרחים רבים יתנגדו להקמת התחנות ליד בתיהם מחשש לבריאותם. לפיכך הכרחי לצמצם את פליטות המזהמים ככל האפשר לפני שפונים לבניית תחנות כוח באזורים מיושבים.
המדינה מעניקה תמריצים לתחנות יצור החשמל לצריכה עצמית ומחלקת מענקים לכל קוו"ט מותקן לאורך 10 שנים. זהו תמריץ חשוב שאכן יעודד יצור חשמל באופן מבוזר, אולם זהו אינו תמריץ לשימוש באנרגיה העודפת שנפלטת בתהליך הייצור שגם חוסך בחשמל וחשוב מזה – מפחית משמעותית את הפגיעה בסביבה. בתחנות זעירות ניתן וצריך לנצל את האנרגיה שנפלטת מתהליך הייצור להתייעלות אנרגטית, להפחתת שריפת מקור האנרגיה ולגידול כמות האנרגיה המיוצרת.
ניצול האנרגיה שנפלטת כיום במהלך תהליך הייצור תלוי בהחלטה של הרגולטור משום שהטכנולוגיה כבר קיימת. מדובר במתקן זעיר המייצר חשמל ומנצל את האנרגיה הנפלטת בתהליך יצור האנרגיה לצורכי חימום כמו גם בתהליך הספיגה לצורכי קירור.
המכשול המונע כיום מחברות לייצור חשמל מלהשתמש בטכנולוגיה הזו, למרות החיסכון הכספי המהותי בעלויות יצור האנרגיה, הוא עלויות ההקמה. רשות החשמל מתכוונת לתמרץ את מקימי המתקנים הללו בסכום כסף קבוע בגין כל קוו"ט מותקן ללא כל התייחסות לניצול האנרגיה הנפלטת בתהליך, בטענה שייצרן החשמל ייהנה ממכירת האנרגיה הנפלטת. זוהי טעות משום שמבנה השוק הנוכחי עוד לא הפך את ניצול האנרגיה הנפלטת בתהליך הייצור לכלכלי מספיק כדי להצדיק את גודל ההשקעה והסיכון, וכאן חייבת המדינה להתערב ולתעדף את היזמים שמוכנים להשקיע במערכות הרלוונטיות. בישראל, להבדיל מאירופה, דרישת הקירור משמעותית בהרבה בצריכת אנרגיה ומי שירצה ליהנות מאנרגיה זו כאנרגיה שנוצרת מעצם תהליך ייצור חשמל יידרש להשקיע הרבה יותר הון ומשאבים. מתפקידו של הרגולטור לתמרץ את המערכות האלו בהעדפה ברורה.
אינטרס המדינה בהתייעלות אנרגטית מסוג זה ברור- על פי נתוני משרד האנרגיה צריכת האנרגיה לצורכי מיזוג אוויר מהווה כ40-60% מסך צריכת החשמל למבנים. ניתן לייצר כ-60% האנרגית החשמל המיוצרת בתחנה לצורכי למיזוג האויר מניצול חום שיורי שנפלט בתהליך יצור החשמל. מתקן שכזה מעניק יתרון סביבתי מהותי ולכן על המדינה לקדמו.
היתרון למשק בתחנות הקטנות מובהק בהגדלת היתירות לאספקת חשמל, שקלול שוק החשמל לתחרות והגדלת ביקוש לגז טבעי באזורים נרחבים יותר. אבל המדינה חייבת להיות מעורבת כדי להפחית את זיהום האוויר וכדי לוודא שהמתקנים יוקמו ללא התנגדות של התושבים. הצעד הנכון לרשות החשמל הוא לתעדף מתקנים על בסיס התועלות האמיתיות שלהם לתפוקת החשמל ולאיכות הסביבה.
פרסום
אבי מזרחי
הכותב
סמנכ"ל וורטקס אנרגיה
